הביטחון בארעיות 

מגיל צעיר למדתי מההורים שלי שכדאי לעשות דברים בטוחים... 
שכדאי ללמוד, כי אז מתקבלים ללימודים גבוהים, רוכשים מקצוע ומצליחים... 
כדאי להיות שכיר כי זה בטוח. המשכורת נכנסת באופן קבוע כל חודש ויש בטחון בגיל השלישי – הפנסיה... 
יש מסלול קבוע בחיים שכולם עוברים: בית הספר, צבא, אוניברסיטה, נישואים, ילדים... 
ובכלל כל מה שעושים, חשוב שייעשה באופן בטוח....  

הדפוס שנלמד בילדות קיבע את ההתנהלות שלי בחיים, וההיצמדות לדפוס אפשרה לי "ביטחון". הייתה לי מערכת כללים מאוד ברורה בחיים, ועל פיה התנהלתי. מה שאפיין את חיי היה נוקשות. כל מה שלא התאים למערכת הכללים – נדחה. עד אותו הרגע בו הביטחון קבל צורה חדשה במציאות.

לאחר תהליך ארוך, כואב ומייסר התחלתי להבין שמה שבטוח הוא רק הארעיות.

20 שנים עבדתי כמורה לחינוך מיוחד, מתוכן 15 שנים עם אותה מנהלת. כשהמנהלת הראשונה פרשה הגיעה מנהלת חדשה, ומאותו הרגע הכול היה שונה, אחר, חדש. מההתחלה היה לי מאוד קשה עם דרך ההתנהלות של המנהלת החדשה, עם צורת ההתייחסות שלה למורים, להורים ולתלמידים. התחלתי לפתח התנגדות כלפיה וכלפי המערכת כולה. אי שביעות הרצון שלי ממקום העבודה שלי, מחברי לצוות ומהתלמידים שלי הלכה וגדלה מרגע לרגע, מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש ומשנה לשנה.

נאחזתי בישן וסירבתי לקבל את השונה, האחר, החדש. כל בוקר היה לי קשה להתעורר ולחשוב שאני הולכת למקום שאני לא אוהבת, בכל הזדמנות ניצלתי אפילו את הכאב הפיזי הקטן ביותר כדי להימנע מללכת לעבודה. במהלך תקופה של 3 שנים מצאתי את עצמי שוב ושוב ושוב "נפגעת" פיזית.

זה החל מבוקר אחד בו התעוררתי בתוך שלולית דם לאחר התעלפות רגעית. לקחתי פסק זמן של שבוע ימים, ובקושי חזרתי לעבודה שכבר לא אהבתי וגרמה לי לסבל. זה המשיך עם תאונות דרכים קטנות ש"קרו לי" מספר פעמים. ככל שסירבתי להקשיב, הפגיעות בגוף הלכו והתחזקו ואירעו בדחיפות גדולה יותר.  

עד שלפני 4 שנים, בדרך לאסיפת הורים ראשונה בבית הספר, רכב נכנס בי מאחור. פיזית לא קרה לי כלום. הרכב שלי, לעומת זאת, הוגדר כ-Total loss. ישבתי באוטו מאובנת, לא יכולה לתפקד, ורק בוכה ובוכה... הבנתי שמשהו קרה בי, רק לא הבנתי מה...

למרות עוצמת הזעזוע, שוב לקחתי פסק זמן של שבוע ימים בלבד וגררתי את עצמי לעבודה שאני לא אוהבת, למקום שלא נעים לי להיות בו, מתוך האמונה שאין ברירה, הרי אני חייבת להמשיך לעבוד כדי להבטיח את עצמי מבחינת הכנסה. בל נשכח שעם עבודה כשכירה - במקום בטוח וקבוע לאורך שנים - בסוף מחכה גם פנסיה בטוחה.

שבועיים ימים אח"כ החלקתי בבית וריסקתי את כתף יד שמאל. שבוע ימים של כאב וסבל עברו עד שקיבלתי מהרופאים את האבחנה. זה התחיל מהרופא התורן, שהחליט לצלם רק את כף היד וכמה ס"מ מעליה, מה שלא הוביל לשום ממצא. חזרתי הביתה ובמשך יומיים שלמים הסתובבתי עם כאבי תופת. אחרי יומיים החלטתי ללכת לאורטופד בקופת חולים שהפנה אותי לצילום רנטגן, בו נראה בבירור שבר בכתף. באופן תמוה החליט האורטופד לשלוח אותי לצילום אולטרסאונד, על מנת לוודא שאכן מדובר בשבר ולא בהדבקות. בשלב הזה עדיין התנהגתי בדיוק כפי שלמדו אותי בילדותי: הקשבתי לבעליי הידע, לא חלקתי עליהם, לא הייתי חצופה, סבלתי בשקט והייתי ילדה טובה.

היה זה יום חורף גשום וסוער. הברד דפק בחלונות המרפאה, ואני עמדתי בפרוזדור וחיכיתי. נראה היה שזה הפך להיות המצב הקבוע שלי. אחרי יומיים בהם לא נמצא תור פנוי לאולטרסאונד, הפעלת קשרים הביאה אותי למרפאה. תוך כדי ההמתנה, שהיתה מלווה בכאבי תופת ובקור שחדר מבעד לחולצה (ידי היתה צמודה לבטן, ללא אפשרות להכניס אותה לשרוול בגלל התנועה הנדרשת לשם כך), קיבלתי טלפון מגן האירועים בו סגרתי תאריך לחגיגת בר-המצווה של בני, ובגלל הנפילה לא הצלחתי להגיע לסגור את העסקה.

"אנחנו מאוד מצטערים, נפלה טעות והשבת ששריינת עבור בר-המצווה לצערנו כבר לא פנוייה". באותו הרגע נפלטה מפי צווחה של כאב, כעס ותסכול. אם חשבתי שיש לי דבר אחד שהוא בטוח בכל הכאוס שהייתי בו, היה זה המקום בו תכננתי לחגוג את בר המצווה לבני. באותו הרגע אני הבנתי שאין שום דבר שהוא בטוח.

בשנייה אחת, כרעם ביום בהיר, השתנה הכול. הגשם פסק לרדת, תחושת הקור התחלפה בחום פנימי שכיסה את כל גופי, והסבלנות שהייתה בי עד לאותו רגע נעלמה והתחלפה בפרץ רגשות עז ובכי. הבנתי שאם אמשיך להתנהל בסבלנות, ברוגע או לפי איך שצריך, אני לא אכנס לבדיקה. ירדתי להנהלת המרפאה, ובפעם הראשונה בחיי דפקתי על השולחן.

בודהה אמר : "במהלך החיים אין ביכולתנו להימנע מאובדן. ניתן להשיג חירות והצלחה, חופש ושמחה באמצעות מידת הגמישות והקלילות שבה אנו מתמודדים עם השינוי."

כל תקופת ה"תאונות" והפציעות הפיזיות היו קריאות אזהרה, רמזור אדום לעצירה. הן היו השתקפות פיזית של הסבל שהתודעה שלי חוותה ככל שניסתה להיאחז במה שהכירה וידעה. אך אני סירבתי במשך 3 שנים להקשיב, לקבל ולהבין שהמציאות השתנתה. בכל דרך אפשרית ניסיתי להיאחז בישן ובמוכר, ולדחות את השונה, האחר והחדש.

היה קשה לי להיפרד מהפחד, מהחוויה ששמרה והגנה על הביטחון הכלכלי שלי כאימא חד הורית שמגדלת 3 בנים, מהחוויה ששמרה על הנוחות שלי מבחינת שעות העבודה והחופשות. אבל לא יכולתי להתעלם יותר מהעובדה שמה שהיה נכון בעבר הפסיק להיות בטוח ונוח בהווה. כל החיים חיפשתי את הביטחון, חיפשתי משהו שלא באמת קיים. ככל שחיפשתי יותר הוכחות לביטחון, לקבוע - הסבל הלך וגדל.  

חודשיים אחרי האולטארסאונד החלטתי לפרוש מעבודתי כמורה במשרד החינוך, ולפתוח את העסק הפרטי שלי - מרחב, לאור, מיקוד וצמיחה. אני קמה בכל בוקר עם שמחה,ובוחרת בכל יום מחדש לקרב אנשים למהות הפנימית שלהם בעזרת ערכים של אהבה, חמלה, הגשמה וצמיחה. אני מודה, מוקירה ומברכת על כל מה שיש לי ברגע הזה בחיים, ויודעת שמה שעכשיו אינו מה שיהיה בעוד דקה, ומה שיהיה בעוד דקה אינו מה שהיה לפני דקה.

היום אני מבינה שכל אירוע בחיינו הוא הזדמנות לעצירה – עצירה במטרה להתבונן, לחקור ולגלות במה אני אוחזת, וכבר לא משרת אותי. כשאנו מתבוננים על החיינו, מקשיבים למה שמזדמן ולא מתעלמים מרצף של תאונות שמופיע בחיינו - אנחנו מגמישים את עצמנו למציאות שקיימת. לא נאחזים במה שהיה, אלא זורמים עם מה שהשתנה.

ההזדמנות שניתנה לי לפני שלוש שנים הייתה מתנה יקרה מפז, שאפשרה לי הקשבה. להיות קשובה למה שקורה במציאות של חיי. להתבונן באירועים כהזדמנות לצמיחה ולגדילה אישית. הדבר מאפשר לי היום שמחה, קלילות, אהבה וזרימה, ומקרב אותי לעצמי ולסובבים אותי.

אני רוצה להודות, להוקיר ולברך את המורים בחיי - ההורים שלי, הילדים שלי והמאמנים שלי, שבהשראתם ובזכות הידע שהעניקו לי נכתב המאמר.

סיגל מושקוביץ 

מאמנת הווייתית לצמיחה אישית ועסקית 

מאמנת ילדים, נוער ומבוגרים עם לקויות למידה קשב וריכוז